תנ"ך על הפרק - צפניה ג - מצודת דוד

תנ"ך על הפרק

צפניה ג

548 / 929
היום

הפרק

ה֥וֹי מֹרְאָ֖ה וְנִגְאָלָ֑ה הָעִ֖יר הַיּוֹנָֽה׃לֹ֤א שָֽׁמְעָה֙ בְּק֔וֹל לֹ֥א לָקְחָ֖ה מוּסָ֑ר בַּֽיהוָה֙ לֹ֣א בָטָ֔חָה אֶל־אֱלֹהֶ֖יהָ לֹ֥א קָרֵֽבָה׃שָׂרֶ֣יהָ בְקִרְבָּ֔הּ אֲרָי֖וֹת שֹֽׁאֲגִ֑ים שֹׁפְטֶ֙יהָ֙ זְאֵ֣בֵי עֶ֔רֶב לֹ֥א גָרְמ֖וּ לַבֹּֽקֶר׃נְבִיאֶ֙יהָ֙ פֹּֽחֲזִ֔ים אַנְשֵׁ֖י בֹּֽגְד֑וֹת כֹּהֲנֶ֙יהָ֙ חִלְּלוּ־קֹ֔דֶשׁ חָמְס֖וּ תּוֹרָֽה׃יְהוָ֤ה צַדִּיק֙ בְּקִרְבָּ֔הּ לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה עַוְלָ֑ה בַּבֹּ֨קֶר בַּבֹּ֜קֶר מִשְׁפָּט֨וֹ יִתֵּ֤ן לָאוֹר֙ לֹ֣א נֶעְדָּ֔ר וְלֹֽא־יוֹדֵ֥עַ עַוָּ֖ל בֹּֽשֶׁת׃הִכְרַ֣תִּי גוֹיִ֗ם נָשַׁ֙מּוּ֙ פִּנּוֹתָ֔ם הֶחֱרַ֥בְתִּי חֽוּצוֹתָ֖ם מִבְּלִ֣י עוֹבֵ֑ר נִצְדּ֧וּ עָרֵיהֶ֛ם מִבְּלִי־אִ֖ישׁ מֵאֵ֥ין יוֹשֵֽׁב׃אָמַ֜רְתִּי אַךְ־תִּירְאִ֤י אוֹתִי֙ תִּקְחִ֣י מוּסָ֔ר וְלֹֽא־יִכָּרֵ֣ת מְעוֹנָ֔הּ כֹּ֥ל אֲשֶׁר־פָּקַ֖דְתִּי עָלֶ֑יהָ אָכֵן֙ הִשְׁכִּ֣ימוּ הִשְׁחִ֔יתוּ כֹּ֖ל עֲלִילוֹתָֽם׃לָכֵ֤ן חַכּוּ־לִי֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה לְי֖וֹם קוּמִ֣י לְעַ֑ד כִּ֣י מִשְׁפָּטִי֩ לֶאֱסֹ֨ף גּוֹיִ֜ם לְקָבְצִ֣י מַמְלָכ֗וֹת לִשְׁפֹּ֨ךְ עֲלֵיהֶ֤ם זַעְמִי֙ כֹּ֚ל חֲר֣וֹן אַפִּ֔י כִּ֚י בְּאֵ֣שׁ קִנְאָתִ֔י תֵּאָכֵ֖ל כָּל־הָאָֽרֶץ׃כִּֽי־אָ֛ז אֶהְפֹּ֥ךְ אֶל־עַמִּ֖ים שָׂפָ֣ה בְרוּרָ֑ה לִקְרֹ֤א כֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֔ה לְעָבְד֖וֹ שְׁכֶ֥ם אֶחָֽד׃מֵעֵ֖בֶר לְנַֽהֲרֵי־כ֑וּשׁ עֲתָרַי֙ בַּת־פוּצַ֔י יוֹבִל֖וּן מִנְחָתִֽי׃בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא לֹ֤א תֵב֙וֹשִׁי֙ מִכֹּ֣ל עֲלִילֹתַ֔יִךְ אֲשֶׁ֥ר פָּשַׁ֖עַתְּ בִּ֑י כִּי־אָ֣ז ׀ אָסִ֣יר מִקִּרְבֵּ֗ךְ עַלִּיזֵי֙ גַּאֲוָתֵ֔ךְ וְלֹֽא־תוֹסִ֧פִי לְגָבְהָ֛ה ע֖וֹד בְּהַ֥ר קָדְשִֽׁי׃וְהִשְׁאַרְתִּ֣י בְקִרְבֵּ֔ךְ עַ֥ם עָנִ֖י וָדָ֑ל וְחָס֖וּ בְּשֵׁ֥ם יְהוָֽה׃שְׁאֵרִ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל לֹֽא־יַעֲשׂ֤וּ עַוְלָה֙ וְלֹא־יְדַבְּר֣וּ כָזָ֔ב וְלֹֽא־יִמָּצֵ֥א בְּפִיהֶ֖ם לְשׁ֣וֹן תַּרְמִ֑ית כִּֽי־הֵ֛מָּה יִרְע֥וּ וְרָבְצ֖וּ וְאֵ֥ין מַחֲרִֽיד׃רָנִּי֙ בַּת־צִיּ֔וֹן הָרִ֖יעוּ יִשְׂרָאֵ֑ל שִׂמְחִ֤י וְעָלְזִי֙ בְּכָל־לֵ֔ב בַּ֖ת יְרוּשָׁלִָֽם׃הֵסִ֤יר יְהוָה֙ מִשְׁפָּטַ֔יִךְ פִּנָּ֖ה אֹֽיְבֵ֑ךְ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֤ל ׀ יְהוָה֙ בְּקִרְבֵּ֔ךְ לֹא־תִֽירְאִ֥י רָ֖ע עֽוֹד׃בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא יֵאָמֵ֥ר לִירֽוּשָׁלִַ֖ם אַל־תִּירָ֑אִי צִיּ֖וֹן אַל־יִרְפּ֥וּ יָדָֽיִךְ׃יְהוָ֧ה אֱלֹהַ֛יִךְ בְּקִרְבֵּ֖ך גִּבּ֣וֹר יוֹשִׁ֑יעַ יָשִׂ֨ישׂ עָלַ֜יִךְ בְּשִׂמְחָ֗ה יַחֲרִישׁ֙ בְּאַ֣הֲבָת֔וֹ יָגִ֥יל עָלַ֖יִךְ בְּרִנָּֽה׃נוּגֵ֧י מִמּוֹעֵ֛ד אָסַ֖פְתִּי מִמֵּ֣ךְ הָי֑וּ מַשְׂאֵ֥ת עָלֶ֖יהָ חֶרְפָּֽה׃הִנְנִ֥י עֹשֶׂ֛ה אֶת־כָּל־מְעַנַּ֖יִךְ בָּעֵ֣ת הַהִ֑יא וְהוֹשַׁעְתִּ֣י אֶת־הַצֹּלֵעָ֗ה וְהַנִּדָּחָה֙ אֲקַבֵּ֔ץ וְשַׂמְתִּים֙ לִתְהִלָּ֣ה וּלְשֵׁ֔ם בְּכָל־הָאָ֖רֶץ בָּשְׁתָּֽם׃בָּעֵ֤ת הַהִיא֙ אָבִ֣יא אֶתְכֶ֔ם וּבָעֵ֖ת קַבְּצִ֣י אֶתְכֶ֑ם כִּֽי־אֶתֵּ֨ן אֶתְכֶ֜ם לְשֵׁ֣ם וְלִתְהִלָּ֗ה בְּכֹל֙ עַמֵּ֣י הָאָ֔רֶץ בְּשׁוּבִ֧י אֶת־שְׁבוּתֵיכֶ֛ם לְעֵינֵיכֶ֖ם אָמַ֥ר יְהוָֽה׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
הוי מוראה ונגאלה. יש להתאונן על ירושלים המטונפת ומלוכלכת העיר המאנה ואונסת את הבריות: לא שמעה בקול. ר״ל בקול הנביאים המזהירים אותה: לא לקחה מוסר. ממה שבא על עשרת השבטים בגמול העוון: בה׳ לא בטחה. כי בקשה עזר ממלכי מצרים: לא קרבה. לבקש עזר ממנה: שריה בקרבה. שריה אשר בקרבה מאיימים על העם בקול שאגתם כאריות השואגים: זאבי ערב. ר״ל ימהרו לטרוף כזאבים הטורפים בערב הממהרים לטרוף בעבור הרעבון שלא אכלו כל היום: לא גרמו לבוקר. לא השאירו לבוקר אף העצמות כי את הכל יאכלו ור״ל השופטים משחיתים את העם מכל וכל ולפי שהמשילם לזאבי ערב אמר לשון הנופל בהם: נביאיה פוחזים. נביאי הבעל המה קלי הדעת ואנשי בוגד: כהניה. כהני המקדש חללו את הקודש ומבזין אותה: חמסו תורה. הסירו את התורה ולא למדוה את העם ועל הכהן ללמד כמ״ש כי שפתי כהן וגו׳ תורה יבקשו מפיהו (מלאכי א): ה׳ צדיק בקרבה. הנה ה׳ הצדיק משרה הוא שכינתו בקרב ירושלים והוא הלא אין עושה עולה כי שנואה היא לו: בבוקר בבוקר. ר״ל בכל יום ויום הוא דן משפט אמת וברור ולא נעדר בשום פעם מדין משפט האמת והגוי העול הזה אינו יודע מהו בושה כי איך לא יכלם לעשות עול במקום שכינת האל השונא את העול׳ ואוהב המשפ׳: הכרתי גוים. והנה הכרתי את העכו״ם ונשמו מגדליהם: החרבתי. עשיתי חוצותם חרבות מבלי איש עובר בהן ונשמו עריהם מבלי איש וחוזר ומפרש מאין יושב ר״ל לפי שאין מי יושב בהן לכן אין איש עובר בהן: אמרתי. חשבתי ע״י אבדן העכו״ם באמת עתה תיראו מפני ומהגמול הבא עליהם תקחו מוסר ואז לא יהיה נכרת מדורו זהו בהמ״ק וכן לא יכרת ממנה כל הטובה אשר פקדתי עליה: אכן. באמת לא כן עשו כי עוד השכימו בזריזות רב ועוד השחיתו כל מעלליהם יותר ממה שעשו מאז: לכן חכו לי. הואיל ולא שבתם אלי לא אמהר הגאולה אלא המתינו לי על היום המוגבל שאקום לשלול את העכו״ם ועל יום מפלת גוג יאמר: כי משפטי. אשר אז תצא משפטי לאסוף עכו״ם וכו׳ לשפוך עליהם זעמי וכל חרון אפי: כל הארץ. כל יושבי הארץ: כי אז אהפוך. אשר אז אהפוך על העכו״ם שידברו שפה ברורה תמורת עמקי השפה אשר עמכם ר״ל שידברו בלשון הקדש במקום הלשון שמדברים עכשיו: לקרוא כולם. ר״ל אחדות הלשון יהיה סבה שיתייחדו באמונה לקרוא כולם בשם ה׳ לעבדו שכם אחד ובדעה אחת: מעבר לנהרי כוש. מהעבר האחר של נהרי כוש, האומה עתרי ועדת פוצי יביאון המנחה הראוי לי והוא אנשים מבני ישראל כמ״ש הוי ארץ וגו׳ אשר מעבר לנהרי כוש וגו׳ (ישעיה יח) ובסוף הענין נאמר ביום ההוא יובל שי לה׳ צבאות עם ממושך וגו׳ (שם): לא תבושי. לא תסבול בושה בעבור כל רוע העלילות והמעשים אשר פשעת בי מאז: אסיר מקרבך. ר״ל עוד לא ימצא מי בך שישמח ויתפאר בגאותו ולכן לא תבוש עוד כי בעבור זה תלך העון ואין לו: לגבהה עוד. להתגאות עוד: בהר קדשי. ר״ל היושבת בהר קדשי היא ירושלים: עם עני ודל. ר״ל הנשארים יהיו נכנעים כעני ודל ויחסו בשם ה׳: שארית ישראל. הנשארים מהם לא יעשו עוד עולה: לשון תרמית. אמרי מרמה: כי המה. כי אז המה ירעו וירבצו ואין מי יחרידם בין בעת שירעו בין בעת שירבצו: רני. אז רני עדת ציון וישראל הריעו תרועת שמחה: הסיר ה׳ משפטיך. הרחיק ממך משפט היסורים שהיה בך מאז: פנה אויביך. ביער את אויביך מן העולם: ה׳ בקרבך. ה׳ השרה שכינתו בקרבך ולא תראי עוד מרעה כי לא תבוא עליך: יאמר לירושלים. יהיה נאמר לה בדבר ה׳ אל תפחדי מעתה ולציון יהיה נאמר לא יהיה לך עוד רפיון ידים להתפחד מדבר רע: גבור יושיע. ר״ל הוא הגבור שעשה הגבורות האלה והוא יושיע לך: יחריש באהבתו. בעבור אהבתו לך ישתוק על העונות שעשית מאז ולא יזכירם לך להכלימך: יגיל. וגו׳ כפל הדבר להפלגת הענין: נוגי ממועד. אל מול ירושלים יאמר בניך שהיו מליאי יגון בעבור איחור זמן הגאולה הכנסתים אליך כי ממך היו והושבתים למקומם: משאת עליה חרפה. ר״ל כבר נשאו על חורבן ירושלים חרפה מרובה בהיותם בארץ אויביהם: הנני עושה. אני אכתש ואמעך את כל העכו״ם שעינו אותך: בעת ההיא. בזמן הגאולה אכתש אותם: והושעתי. ואז אושיע את עדת ישראל שהיא כצולעה שאינה יכולה לזוז ממקומה: והנדחה. ישראל הנדחה מארצה לארצות העכו״ם הנה אקבץ אותה והוא כפל ענין במ״ש: ושמתים. אשים אותם לתהלה ולפרסום שם טוב בכל הארץ שלקחו בשתם ר״ל במקומות שהיו לבושת שם יהיו לתהלה: בעת ההיא וגו׳. זה אמר על עשרת השבטים כאומר אם כי בבנין בית השני לא חזרתם לארצכם אבל בעת הגאולה ההיא אביא אתכם לארצכם: ובעת קבצי אתכם. זה אמר על יהודה כאומר עם כי בבנין בית השני לא חזרתם כולכם אבל בעת הגאולה ההיא אקבץ את כולכם אל ארצכם: כי אתן אתכם וגו׳. ולכן לא ישאר מי מהם בגולה כי בעבור שיהיו לתהל׳ בכל עכו״ם יביאום למנחה לירושלים את מי אשר ימצאו בקצות הארץ: בשובי. בעת אשקיט וארגיע את בני השבי לשבת שאנן אז תהיו לתהלה: לעיניכם. בזה ירמוז על תחיית המתים לומר לבני דורו הנה תעמודו בתחיה ואת זה תראו בעיניכם כן אמר ה׳:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך